ביאור שטיינזלץ על שבת ק״ד

1 עלויי קא מעלי ליה עושה לו עילוי, וכפי שאמר רב חסדא: מ"ם וסמ"ך שבלוחות הברית בנס היו עומדין, שהיו האותיות חקוקות בלוחות בכל עוביים ואות כסמ"ך או מ"ם סופית החקוקה מכל צד וחלולה מן הקצה אל הקצה אינה יכולה לעמוד אלא בדרך נס, ומכאן למדים אנו שבלוחות ודאי היתה האות מ"ם סופית. ואם כן כשעושה מהפתוחה סתומה הריהו מחשיב אותה יותר מכפי שהיתה. אלא סתום ועשאו פתוח — גרועי קא מגרע ליה מגרע, מפחית הוא אותו מדרגתו, וכפי שאמר ר' ירמיה, ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת ר' חייא בר אבא: ההבדל בין הפתוחות והסתומות באותיות מנצפ"ך צופים נביאים אמרום. והרי שהאותיות בצורת פתוחות חידוש נביאים הן, ואינן מעולות כאותיות הסתומות!

2 ודוחים: ותיסברא וכי יכול אתה לסבור כן?! והכתיב והרי נאמר: "אלה המצות אשר ציוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" ויקרא כז, לד, ומן ההדגשה "אלה" למדים שאין הנביא רשאי לחדש דבר הקשור בתורה ובמצוותיה מעתה! אלא יש לומר שלא חידשו הנביאים את אותיות אלה, והפתוחות והסתומות הללו מיהוה הואי היו כבר קודם לכן, ואולם מידע לדעת לא הוה ידעין היו יודעים הי איזו מהן צריכות להיכתב באמצע תיבה, הי איזו בסוף תיבה, ואתו ובאו צופים תקנינהו ותקנו אותם, את סדר כתיבתם. ושואלים: ואכתי ועדיין יש להקשות; הלא מלשון הכתוב "אלה המצות" למדו חכמים שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, ואיך אם כן קבעו את סדר כתיבתם! אלא יש לומר כי שכחום במשך הדורות וחזרו הנביאים ויסדום. ואם כן בסיכום הדבר אין יתרון לאותיות הסתומות על הפתוחות.

3 ומעתה מביאים גופא את גוף הדברים שאמר רב חסדא: מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין. ועוד אמר רב חסדא: הכתב שבלוחות נקרא מבפנים הלוחות ונקרא מבחוץ בסדר הפוך, כגון המילים שנאמרו במקומות אחרים במקרא: "נבוב" נקראת "בובן" בהיפוך הסדר, וכן "רהב" — "בהר", "סרו" — "ורס".

4 א אמרי ליה רבנן אמרו לו חכמים לר' יהושע בן לוי: אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא באו תינוקות עכשיו, היום לבית המדרש ואמרו מילי דברים שאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו נאמרו כמותם. שתינוקות אלה שידעו רק את אותיות האל"ף בי"ת דרשו דרשות על האותיות: אל"ף בי"ת משמעו — אלף למד בינה תורה. גימ"ל דל"ת — גמול דלים. ועוד, מאי טעמא מה טעם פשוטה כרעיה רגלו של הגימ"ל לגבי אצל, לעבר הדל"ת — שכן דרכו של גומל חסדים, לרוץ אחר דלים. ומאי טעמא ומה טעם פשוטה כרעיה רגלו של הדל"ת לגבי אצל, לעבר הגימ"ל — ללמד דלימציה ליה נפשיה שימציא לו הדל את עצמו לקבל צדקה. ומאי טעמא מהדר אפיה ומה טעם הפוכים פניו של הדל"ת מגימ"ל — ללמד דליתן ליה שיתן לו צדקה בצינעא, כי היכי כדי שלא ליכסיף מיניה יתבייש ממנו, על ידו.

5 ועוד אמרו אותם תינוקות בדרש האותיות ה"א ו"ו — זה עיקר שמו של הקדוש ברוך הוא. זי"ן חי"ת טי"ת יו"ד כ"ף למ"ד — ואם אתה עושה כן — הקדוש ברוך הוא זן זי"ן אותך, וחן חי"ת אותך, ומטיב טי"ת לך, ונותן לך ירושה יו"ד, וקושר לך כתר כ"ף לעולם הבא למ"ד. ועוד, מ"ם פתוחה מ"ם סתומה מלמדות שיש מאמר פתוח בתורה שהכל מבינים אותו ומאמר סתום. נו"ן כפופה נו"ן פשוטה סופית — נאמן כפוף, שמכפיף ומצניע עצמו סופו שיהיה נאמן פשוט הגלוי לעיני כל לעתיד לבוא.

6 סמ"ך עי"ן — סמוך את העניים לבל יפלו יותר. לישנא אחרינא לשון אחרת: סימנין עשה בתורה וקנה אותה בדרך זו בזכרונך. פ"א כפופה פ"א פשוטה — לעתים צריך שיהא פה פתוח לדבר דברים, ולעתים צריך שיהיה פה סתום. צד"י כפופה וצד"י פשוטה — שצדיק שהוא עתה כפוף ומצניע עצמו יהא בסופו של דבר צדיק פשוט הגלוי לעין כל. ושואלים: היינו זהו בדיוק מה שנתבאר בענין נו"ן פתוחה וסתומה, נאמן כפוף ונאמן פשוט! ומסבירים: הוסיף לך הכתוב כפיפה של הצדיק על כפיפתו של הנאמן. ומכאן שנתנה התורה במנוד ראש בכובד ראש, לקבלה ביראה וענווה יתירה.

7 ועוד דרשו: קו"ף — קדוש ה'. רי"ש — רשע. מאי טעמא מהדר אפיה מה טעם הפוכים פניו של הקו"ף מרי"ש, ונאמרו הדברים בלשון נקיה, שהרי הריש הוא שמחזיר פניו מן הקוף — אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני יכול להסתכל ברשע כלומר, הרשע אינו רוצה להסתכל בו. ומאי טעמא מהדרה תגיה ומה טעם מוחזר תגו של הקו"ף לגבי אצל, לעבר הרי"ש — אמר הקדוש ברוך הוא: אם חוזר בו הרשע אני קושר לו כתר כמותי. ומאי טעמא כרעיה ומה טעם רגלו של הקו"ף תלויה ואינה קשורה בגגה — דאי הדר ביה, ליעייל שאם חזר בו הרשע שיכנס בפתח זה, שמוכן לו פתח המכוון כנגדו אם רק ירצה להכנס.

8 ושואלים: וליעול בהך ושיכנס בפתח זה, האחר, שהרי הקוף פתוחה משני צידיה מלמטה! ומשיבים: דבר זה מסייע ליה לו לריש לקיש, שאמר ריש לקיש: מאי דכתיב מה משמעות זה שנאמר "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" משלי ג, לד — אם בא אדם ליטמא לחטוא — פותחין לו פתח כרצונו ואין מונעים אותו מן השמים, אבל אם בא ליטהר — לא רק שנותנים לו אפשרות לכך, אלא אף מסייעים אותו.

9 ועוד דרשו: שי"ן — שקר. תי"ו — אמת. מאי טעמא מה טעם שקר מקרבן מיליה קרובים דבריו, אותיותיו זו לזו בסדר אותיות האל"ף בי"ת ואילו אמת מרחקא מיליה רחוקים דבריו, אותיותיו? — משום ששיקרא שכיח, קושטא לא שכיח השקר מצוי, האמת אינה מצויה. ומאי טעמא שיקרא אחדא כרעיה קאי ומה טעם אותיות שקר עומדות כולן על רגל אחת ואילו אותיות אמת מלבן לבוניה עומדת על אותיות רחבות ושכבות כלבינה — משום שקושטא קאי, שיקרא לא קאי האמת עומדת השקר איננו עומד.

10 ב וכעין מדרש זה על אותיות הוסיפו מדרש אחר לפי סדר אלף בית סודי המחליף את האות הראשונה שבאלף בית באות האחרונה, א"ת ב"ש, וכן דרשו לפי זה: אל"ף תי"ו — אמר ה': אותי תעב ואני אתאוה לו? בי"ת שי"ן — הוא בי לא חשק, וכי שמי יחול עליו? גימ"ל רי"ש — הוא את גופו טימא "גר" פירושו בארמית לזנות, וכי אני ארחם עליו? דל"ת קו"ף — הוא את דלתותי נעל, ואני וכי את קרניו לא אגדע? עד כאן מדרש אלף בית למדת רשעים,

11 אבל מדת צדיקים נדרשת בדרך אחרת: א"ת ב"ש — אם אתה בוש. ג"ר ד"ק — אם אתה עושה כן, גור בדוק =בשמים, כאמור "הנוטה כדוק שמים". ישעיה מ, כב. ה"צ ו"ף — חציצה הוי תהיה בינך לאף זעם. ז"ע ח"ס ט"ן — ואין אתה מזדעזע מן השטן. י"מ כ"ל — אמר שר של גיהנם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, השלך גם את הצדיקים לים כל, למקום שכל בני אדם הולכים אליה לגיהנום. וממשיך המדרש לפי סידור אחר.

12 אמר הקדוש ברוך הוא: אח"ס בט"ע גי"ף — אני חס עליהם, מפני שבעטו בט"ע, כלומר, מאסו בגי"ף בניאוף, בארמית. והמשכו של סדר אל"ף בי"ת זה: דכ"צ משמעו — דכים זכים הם, כנים הם, צדיקים הם. הל"ק — אין לך חלק בחילוף ה"א בחי"ת בהן. והמשכו של סדר אלף בית זה: ומרז"ן ש"ת — אמר ומ"ר גיהנם לפניו: רבונו של עולם, מרי אדוני, זניני מזרעו של שת כל בני אדם וישראל בכללם.

13 אמר ליה לו הקדוש ברוך הוא לפי סדר אחר של אל"ף בי"ת: א"ל ב"מ — לא בם, כלומר, לא יהא לך חלק בהם, ג"ן ד"ס — להיכן אוליכן, לגן הדס גן עדן. ה"ע ו"פ — אמר גיהנם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, עיף אנכי צמא וזקוק לאנשים שיטפלו בי. אמר לו הקדוש ברוך הוא: ז"צ ח"ק — הללו זרעו של יצחק, ט"ר י"ש כ"ת — טר נטור, חכה, יש לי כיתות כיתות של גוים שאני נותן לך במקומם.

14 א משנה הכותב בשבת שתי אותיות בהעלם אחד בשגגה אחת — חייב. כתב בדיו או בסם או בסיקרא צבע אדום או בקומוס וכן בקנקנתום וכן בכל דבר שהוא עושה רושם — חייב. כתב על שני כותלי בית העומדים בזויות וכן על שני לווחי דפי פינקס והן הכתובים נהגין נקראים זה עם זה — חייב. הכותב בשבת על בשרו — חייב. המסרט אותיות על בשרו בשוגג בשבת — ר' אליעזר מחייב חטאת וחכמים פוטרין.

15 כתב במשקין או במי פירות, או שרטט אותיות באבק דרכים או באבק הסופרים חול ששמים הסופרים כדי ליבש את הדיו ובכל דבר שאינו, אין הכתב, מתקים — פטור. וכן אם כתב לאחר ידו שהחזיק את העם בצד גב היד או ברגלו או בפיו וכן במרפיקו, וכן אם כתב רק אות אחת אפילו היתה בסמוך לכתב קיים אחר, וכן כתב על גבי כתב, וכן אם נתכוון לכתוב חי"ת ועלו בידו שני חלקיה של החי"ת וכתב כעין שני זיי"נין, או כתב אות אחת בארץ ואחת בקורה שבגג, וכן אם כתב על שני כותלי הבית או על שני דפי פנקס ואין נהגין נקראים זה עם זה — בכל אלה פטור. כתב אות אחת כנוטריקון, שהשתמש בה כקיצור המרמז על מלה שלימה — ר' יהושע בן בתירא מחייב וחכמים פוטרין.

16 ב גמרא מתחילה מזהים את המלים השונות במשנה. דיו הא דיותא העשוייה מפיח. סם הוא סמא. סקרא — אמר רבה בר בר חנה: בארמית סקרתא שמה. קומוס הוא הקרוי בארמית קומא, והוא שרף היוצא מן האילן. קנקנתום — אמר רבה בר בר חנה שכך אמר שמואל: זהו חרתא דאושכפי השחור של הסנדלרים, גפרת נחושת.

17 ג ועוד שנינו במשנה שהכותב בכל דבר שהוא רושם — חייב. ושואלים: לאתויי מאי להביא, להוסיף את מה באה פיסקה זו? ומשיבים: לאתויי הא דתני להביא את ההלכה הזו ששנה ר' חנניא בהלכות כתיבת הגט: כתבו במי טריא מין פרי וכן אפצא מי עפצים ולא בדיו — כשר. וכן מה שתני שנה ר' חייא: כתבו לגט באבר עופרת בשחור פיח גאונים ובשיחור קנקנתום — כשר. וכיון שדברים אלה נחשבים כעושים רושם קבוע — מתחייבים על כתיבתם בשבת.

18 ד שנינו במשנה שהמסרט בשבת על בשרו צורת אותיות — פטור. תניא שנויה ברייתא, אמר להן ר' אליעזר לחכמים: והלא בן סטדא המפורסם הוציא כשפים ממצרים שכתבם בסריטה שעל בשרו, שכתב לעצמו את נוסחאות הכשפים בסריטות שבבשרו! אמרו לו: שוטה היה, ואין מביאין ראיה מן השוטים, וכל אדם אין דרכו לכתוב כן. ודרך אגב שואלים: מדוע קוראים לו "בן סטדא"? הלא בן פנדירא הוא! אמר רב חסדא: הבעל שהיה כאילו אביו נקרא "סטדא", הבועל את אמו שהוא אביו האמיתי היה שמו "פנדירא". ושואלים: והלא הבעל — פפוס בן יהודה הוא! אלא אמו היא שנקראה "סטדא", ועל שמה קראו לו "בן סטדא". ושואלים: והלא אמו מרים מגדלא קולעת שער נשיא הואי הנשים היתה וכך היה שמה! ומסבירים: אין זו סתירה, ש"סטדא" אינו אלא כינוי, כדאמרי כפי שאומרים בפומבדיתא: סטת דא סטתה זו מבעלה, ועל כן נקראה "סטדא".

19 ה שנינו במשנה שאם כתב בשבת אות אחת סמוך לכתב קיים — פטור. ושואלים: מאן מיהו התנא הסבור כן? אמר רבא בר רב הונא: הלכה זו היא שלא כשיטת ר' אליעזר. דאי שאם כשיטת ר' אליעזר היא, האמר הרי הוא אמר שהמוסיף חוט אחת על האריג הארוג כבר — חייב משום אורג. שלשיטתו אף שחוט אחד, או אות אחת, אינם נחשבים כשלעצמם, כיון שחשובים הם בצירופם מתחייב עליהם.

20 ו שנינו במשנה שאם כתב בשבת על גבי כתב קיים — פטור. ושואלים: מאן מיהו התנא הסבור כן? אמר רב חסדא: תנא זה לא סבר כשיטת ר' יהודה. דתניא שכן שנינו בברייתא: הרי שהיה צריך לכתוב את השם שם הוי"ה בספר תורה ונתבלבל ונתכוין לכתוב במקום זה "יהודה", ואולם תוך כדי כתיבה טעה ולא הטיל בו את האות דל"ת ונמצא השם כתוב על ידי שתי טעויות אלה, דינו הוא שמעביר עליו קולמוס בדיו אחרת ומקדשו, כלומר, כותבו מתוך כוונת קדושת כתיבת שם, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: אפילו יוסיף עליו כתב אין השם מן המובחר. הרי שלשיטת ר' יהודה הכותב על גבי כתב הוא ככותב כתיבה חדשה.

21 ז תנא שנויה ברייתא: כתב בשבת אות אחת והשלימה בכך לספר, ארג חוט אחד והשלימה בכך לבגד שלם — חייב. ושואלים: מאן מיהו התנא הסבור כן? אמר רבא בר רב הונא: שיטת ר' אליעזר היא, שאמר שאף אם הוסיף בשבת אריגה של חוט אחת בלבד על האריג — חייב. רב אשי אמר: אפילו תימא רבנן תאמר שהוא כשיטת חכמים, ואולם אפשר לומר שהעושה כן כדי להשלים בכך את עשיית הבגד שאני שונה, שאף אם אינו מתחייב משום אורג הרי הוא מתחייב לפחות משום מכה בפטיש, שהרי הוא משלים מלאכה.

22 אמר ר' אמי: כתב אות אחת על נייר אחד בטבריא ואות אחת על נייר אחר בציפורי — חייב, שמלאכת כתיבה שלימה היא שעשה, אלא שמחוסר קריבה ולכשיקרבו את שני הדפים הכתובים נמצא שכתב שתי אותיות. ושואלים, והתנן והרי שנינו במשנה: כתב שתי אותיות על שני כותלי הבית וכן על שני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה — פטור, ואם כן כל שכן שייפטר כשכתב בשתי ערים רחוקות! ומתרצים: התם שם בדפי פנקס מחוסר מעשה נוסף של תלישה או חיתוך לצורך קריבה קירוב האותיות, ואולם הכא כאן בשתי ערים ואף שהן רחוקות מכל מקום לא מחוסר מעשה נוסף לצורך קריבה.

23 תנא שנה החכם בתוספתא: הגיה אות אחת בשבת — חייב. ותוהים: השתא עכשיו, הרי אם כתב בשבת אות אחת — פטור, ואיך תאמר שכאשר הגיה אות אחת חייב?! אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיי"נין ונמצא שבהגהה זו כתב שתי אותיות בבת אחת. רבא אמר: אין צריך להסביר כי מדובר דווקא במקרה זה, אלא אפילו כגון שנטלו לתגו החלק האחורי הבולט של דל"ת ועשאו רי"ש, שעל ידי כך מתקן את הכתוב. ובשל תיקון הכתובים חייב משום מכה בפטיש.

24 תנא שנה החכם: נתכוין לכתוב בשבת אות אחת